🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בשיעור קודם למדנו על סעודת ההודיה שעשה אברהם אבינו כשנגמל יצחק. עכשיו נראה עוד דבר נפלא שעשה אברהם אבינו כדי לזכור את חסדי הבורא יתברך עמו — ונלמד מכאן על מעלת הזכירה של חסדי השם.
מסופר בגמרא (בבא קמא דף צו עמוד א): מטבעו של אברהם אבינו — זקן וזקנה מצידו אחד, ובחור ובתולה מצידו השני. שני ציורים היו על המטבע: ציור אחד של זקן וזקנה, וציור שני של בחור ובתולה. מה בא הציור לומר? מסביר המדרש: על שם הנס שאחר שנעשו זקנים, כמו שנאמר "וַאדֹנִי זָקֵן וַאֲנִי זָקַנְתִּי", חזרו להם מאה נעורים — דהיינו נעשו כבחור ובתולה, כמו שנאמר "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן".
מסביר רב חיים זייצ'יק, ראש רוחני בישיבת "תפארת הכרמל" בחיפה, כפי שמופיע בספרו "אור לתדריך עליון" (עמ' קס): אברהם אבינו רצה לפרסם את ניסי השם, רצה לזכור את חסדי השם — ומה עשה כדי שיעמוד תמיד לנגד עיניו ויתבונן בחסדי השם? יצר מטבע. מטבע שעליו מוטבע הנס, כך שכל מי שיראה אותו, בכל פעם שייתן אותו, יזכור את הנס שבורא עולם עשה עמו.
מופיע בספר "טוב חייו" וכן בספר "צרור התורה" (עמוד י): יש יצר הרע לאחר הנס. וכך מסופר, ששלמה ברבדה סיפר מעשה שהיה עמו. יום אחד היה צריך להגיע לדירה של קרוב משפחה בשכונת מקוואות בירושלים. רץ מהר בחוץ, בלילה, בהפסקת חשמל, כאשר עננה כבדה כיסתה את הכוכבים. לפתע נזכר שלפני הדירה יש מורד מסוכן מאוד, עם עשרות מדרגות עשויות חלודים ומחודדים, ומי שמחליק שם — ספק אם ישאר בחיים.
עצר את ריצתו כדי לבדוק היכן הוא נמצא, ואם עדיין לא הגיע לתחילת המדרון. ומה ראה למנגד עיניו? שתי רגליו עמדו בסנטימטר האחרון שלפני המדרון! ואם היה ממשיך במרוצתו עוד מעט, מי יודע מה היה עולה בגורלו. כך מספר שלמה ברבדה: ניצל ברגע האחרון, שנייה אחת לפני שהיה מדרדר במדרון העצום וכל חייו היו בסכנה. ההתלהבות שלו הייתה עצומה, כולו רגש והודיה אין קץ. למחרת הגיע לחזון איש וסיפר לו על הנס הגדול שקרה לו, והוסיף: היה לי ברור שבבוקר שאחרי כזה נס אקום כאדם אחר, וליבי ירונן שבח והודיה לבורא יתברך. אולם לא הייתי כאדם אחר — מדוע? כזה נס, והייתי בטוח שלמחרת בשחרית יהיה משהו חדש ונפלא, אין קץ — וכך זה יבש, מה קרה? אמר לו החזון איש: דע לך יסוד גדול בעבודת השם — יש יצר הרע מיוחד, הנקרא "יצר הרע שלאחר הנס". "וְהָסֵר שָׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ" — יש שטן שמלפנינו ויש שמאחרינו, וגם אחריו הוא מגיע וצריך להיזהר ממנו, כי תפקידו להחליש את ההרגשה שלאחר הנס. הוא דואג שהאדם ישכח לאט לאט את כל ההתלהבות, את כל הנס, עד ששוכח אותו לגמרי.
נראה שגם אברהם אבינו הכיר את היצר הרע הזה, וחשב איך להינצל ממנו — ולכן יצר מטבע: מטבע שכל פעם שייתן אותו, יזכור את חסדי הבורא יתברך עמו.
צריך לדעת שזכרון חסדי הבורא יתברך הוא מצוות עשה מהתורה. כך מונה רבנו יונה: יש לנו מעלה עליונה שנמנית במצוות עשה — זכרון החסד שהשם יתברך גמל, וההתבוננות בהם, שנאמר "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר". מסביר ספר חרדים (במצוות התלויות בלב, פרק ט, מצווה כג) את המצווה הזאת באופן נפלא, וזה לשונו: "מַעֲלַת זִכְרוֹן חַסְדֵי ה' יִתְבָּרַךְ וְהִתְבּוֹנְנוּת בָּהֶם, מִצְוָה רְבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ... אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר — הַמָּן, הַצֵּל, לֹא בָלְתָה עָלֶיךָ שִׂמְלָתְךָ, כָּל הַנִּסִּים שֶׁלָּנוּ בַּמִּדְבָּר". ומוסיף ספר חרדים: ומקל וחומר, אם נצטווינו לזכור לדורות את החסדים שעשה עם אבותינו — כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור את החסדים שעושה עמו השם, וכן חייב כל אחד מישראל לזכור את החסדים שגמלו השם יתברך מעת שיצר בבטן אמו.
למדנו מכאן שיש מצוות עשה מהתורה לכל יהודי לזכור את החסדים שבורא יתברך עושה עמו. כל יהודי — הקדוש ברוך הוא עושה עמו הרבה חסדים במשך השנים, וקושי היצר הרע שלאחר הנס הוא שהוא דואג שאנו נשכח את הניסים והנפלאות שנעשו עמנו. לכן צריך להתאמץ לזכור אותם: שיהיה לאדם דף או פנקס, ובו ירשום את החסדים שבורא יתברך עשה עמו, ומדי פעם — לפני אמירת "מודים" בתפילה — יזכיר לעצמו את החסדים, וירענן את הזיכרון, ויזכור כמה חסדים בורא יתברך גמל עמו.
מסופר בספר "הלל ושבח" (עמוד קמא) על ר' גרשון קבלינסקי, שהיה בבית חולים, וכשעמד לצאת באה אחות וגזרה את הרצועה שהייתה מחוברת ליד החולה. ביקש ר' גרשון: תני לי את הרצועה, אני רוצה אותה. שאלה אותו האחות: בשביל מה? אמר לה: מזכרת. כל החולים מנסים בדיוק ההפך — לשכוח כמה שיותר את זכר בית החולים, ואתה מבקש מזכרת? כך אני רוצה, אמר החולה. הביאה לו. מה עשה ר' גרשון? לקח את הרצועה ושם אותה בשקית התלית והתפילין. וכך כל בוקר, כשהיה הולך להניח תפילין, היה אומר לעצמו: הנה, לא מזמן הייתי חולה, לא יכולתי לקום ולהתפלל, לא יכולתי להיות בבית הכנסת כמו שצריך — והנה עכשיו אני בריא, חזק, עומד על רגליי. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. וכך כל בוקר ובוקר היה מתחדש ר' גרשון מחדש, זוכר את חסדי הבורא יתברך שמו.
כך צריך להיות: לזכור חסדי הבורא יתברך, ללכת עם זה תמיד, בכל מקום, ולא לשכוח את חסדי הבורא. וכיצד מסיים "פרק ההודו" להשם? "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה" — מי שהוא חכם, מה הוא עושה? שומר את כל החסדים שבורא עולם עשה עמו, ומתבונן בחסדי השם.
נלמד מכאן כיצד יהודי צריך להיות אחרי נס. "מעשה אבות סימן לבנים" — הולכים בעקבות האבות, כמו שכתב הרמח"ל שיהודי צריך לחשוב מה עשו האבות כדי שכך יעשה. נראה מה עשה אברהם אבינו כשקרה לו נס: א' — קרא לבנו יצחק, "צחוק עשה לי אלוקים", כל השומע יצחק לי — כלומר שמחה גדולה עשה לי בורא עולם, ובכל פעם שקורא לו "יצחק" הוא זוכר את הנס. ב' — עשה סעודה גדולה מאוד: "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק". ג' — יצר את המטבע, כדי לזכור כל יום ולספר לכולם, כדי שלא ישכח את חסדי הבורא יתברך.
"מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'" — לזקן, לבן דבור כבוד שמו: תמיד שיזכור את חסדי הבורא, זהו כבוד השם יתברך, שהיהודים הולכים ומספרים בכל מקום כמה בורא יתברך עשה עמם חסדים. זה הכבוד האמיתי של בורא עולם. יזכנו השם תמיד לספר ולהתבונן בחסדי השם.